אם תרצו – תפעלו: 50 שנים למשפט לנינגרד

מכתב אישי ליהודי המאבק בבריה"מ בין השנים 1965–1990 לציון 50 שנים למשפט לנינגרד

שתפו:

"אם תרצו" – תפעלו

מכתב אישי ליהודי המאבק בבריה"מ בין השנים 1965–1990

"שלח את עמי" לארץ ישראל

עם ציון 50 שנה למשפט לנינגרד, חנוכה תש"ל 1970

מאת: לסה רסקין

(לזכרו של בעלי מיכאל רסקין ז"ל)

אתם (יהודי ברית המועצות) טוענים שאנחנו (יהודי המערב) עזרנו לקרב אתכם ליהדות ולממש את הציונות שפרחה בכם. ואנו טוענים שאתם השפעתם עלינו וגרמתם לנו לרצות להתקרב יותר ליהדות ולעלות ארצה. היו אתגרים ומאבקים שונים והרגשנו שמדובר בתהליך דו צדדי. כידוע לנו יהודי ברית המועצות סבלו מאוד במשך שנים מאנטישמיות ומהתנכלות השלטון. 

 

רובנו נולדנו בתקופת מלחמת העולם השנייה, וכשהיינו בני נוער התחלנו, ואולי גם אתם, להתעניין בנושא השואה. קראנו ספרים רבים, חלקם היסטוריים וחלקם אישיים. התחלנו לשאול את הורינו – "מה עשיתם למען יהודי אירופה בשנות השואה האיומות?"

 

כאלפיים שנה מאז חורבן בית המקדש השני, יהודים התפללו לחזור לארץ ישראל- ציון. כאשר הוכרז על הקמת מדינת ישראל, אנו שגרנו במדינות חופשיות, יכולנו לארוז את המזוודות ולעלות, אך רובנו התעלמנו מההזדמנות. אתם הייתם צריכים לעבור תקופות אכזריות בברית המועצות, שהובילו אתכם כמעט לאבד את הזהות היהודית-לאומית שלכם. להפתעתנו, הצביעה ברית המועצות באו"ם בעד הקמת מדינת ישראל. בביקורה הרשמי של גולדה מאיר (כשגרירה הראשונה של ישראל במוסקבה) בערב ראש השנה 1948, היא הופתעה מהמספר הגדול של היהודים שבאו לקבל את פניה בהתלהבות רבה. אנחנו, שחלקנו לא גדל במשפחות ציוניות ודתיות, לא התרשמנו כל כך מהקמת מדינת ישראל.

 

בשנות השישים למדנו באוניברסיטה וקראנו בחופשיות את הספר "אקסודוס" של ליאון יוריס. הספר עשה עלינו רושם אדיר. קראנו על גיבורים יהודיים חזקים יותר מהחיים וניסינו להזדהות איתם. לדוגמה, חברו לחדר של בעלי מיכאל ז"ל כתב בספר הזכרונות עליו "אני רואה תמונה של מיכאל כשהוא קורא אקסודוס וידעתי שהקריאה תשפיע על עתידו"

.

שנים אחדות לאחר מכן נודע לנו שגם אתם קראתם את "אקסודוס", ולמדנו כי כשתרגמו בחשאי את דפי הספר לרוסית, עברו הדפים הדקים מיד ליד במחתרת הציונית. אתם קיבלתם העתק ללילה אחד, קראתם אותו בשקיקה במשך הלילה והייתם נלהבים מאוד בבוקר. שמענו מרבים מכם: "בבוקר הייתי בן אדם אחר לגמרי". הספר "אקסודוס" העניק כבוד לכם ולנו.

 

באמצע שנות ה-60, התחילו להגיע קמעא קמעא "תיירים" (שליחים) לברית המועצות כדי למצוא יהודים שם ולהכיר את מצבם. אחד מן השליחים, הסופר אלי ויזל, כתב ספר בשם "יהודי הדממה". אנו, שחיינו במדינות דמוקרטיות, שאלנו את עצמנו "מי הם בעצם יהודי הדממה?", האם הם אתם, שהייתם חסרי קול להביע את מצוקתכם, או אנחנו שלא שמענו ולא עזרנו לכם.

 

תוצאותיה של מלחמת ששת הימים ביוני 1967, ריגשה מאוד גם אותנו וגם אתכם. אנחנו ראינו בכלי התקשורת החופשיים את הנס הגלוי ואת ההצלחה הגדולה (למרות האובדן והצער העמוק). מבעד לשקרים הרבים בתקשורת והצנזורה בברית המועצות, גם אתם הרגשתם את הכוח הצבאי ואת הכוח הנפשי של העם היהודי במדינת ישראל. הניצחון הזריק לדמנו ולדמכם גאווה יהודית ולאומית. אתם ואנחנו התחלנו לחשוב איך להתקרב ליהדות ולציונות. עקב הניצחון הגדול, הזהות היהודית השלילית שלכם הפכה לזהות יהודית חיובית. גיליתם שבסביבתכם יש יהודים שמרגישים ומביעים רצון להפגש עם יהודים אחרים. התחלתם להיפגש בחשאי בבתי קברות, ביערות, בכפרים נידחים ובתוך ספריות. ואנחנו, אם לא גדלנו בחברה דתית, יכולנו בקלות לצאת ולהתבולל. כך כולנו התחלנו לחשוב על הבית אותו אנו רוצים לבנות, וחשבנו איזה ערכים נעניק בעתיד לילדינו ואיזה חינוך יהודי וציוני ניתן להם.

 

במשפט לנינגרד (דצמבר 1970, חג החנוכה), שמע כל העולם על גזר הדין האכזרי שקיבלו יהודים צעירים שתכננו את "מבצע חתונה". מטרת המבצע הייתה לברוח מברית המועצות ולעלות ארצה. לא האמנו שיש בימינו אנשים כה אמיצים, כמו המכבים בזמנם. השפעת משפט לנינגרד הייתה גדולה מאוד עלינו ועליכם. התחלנו לארגן הפגנות בכל העולם ופנינו לראשי מדינות שיתערבו למענכם. ואתם העזתם לבקש ויזה מהשלטון בברית המועצות כדי לעלות ארצה. היה לכם אומץ רב לשלוח מכתבים ועצומות לאנשי ממשל סובייטים. יצרתם קשר עם אנשי תקשורת זרים ושלחתם מכתבים (לעיתים באמצעות ה"תיירים") לאו"ם ולאנשי בית הנבחרים בארה"ב. אלו היו מעשים מסוכנים מאוד. אנו המשכנו ליצור קשר עם נציגי ממשל בעולם המערבי וקיבלנו תמיכה גדולה מרובם.

 

עקב פעילויות אלה, חלק מכם פוטרו מהאוניברסיטאות ומהעבודות. במשך הזמן הרחבתם את האולפנים בבתים הפרטיים כדי ללמוד עברית בסיסית. פרופסורים ארגנו סמינרים מקצועיים, תרבותיים ויהודיים. באותו הזמן הקג"ב לא הפסיק לרדוף אתכם ולהאשים אתכם בפעילויות יהודיות וציוניות. הפכתם להיות סירובניקים ואסירי ציון למשך שנים רבות וחייכם היו חסרי יציבות. אנחנו הרגשנו מולכם כ"אמריקאים מפונקים".

 

הרחבנו את הפעילויות שלנו למענכם על ידי התכתבויות ושיחות טלפוניות, כדי להכיר אתכם ואת מצוקתכם באופן אישי. כל זאת למרות ההתנכלויות מצד הקג"ב. כשחגגנו בר מצווה או בת מצווה לילדינו, תיאמנו עם משפחות מכם והרגשנו שאנחנו חוגגים יחד למרות המרחק הפיזי הגדול בינינו. כל זה הגביר בקרבנו את הרצון לבקר אצלכם ולהכיר אתכם.

 

ארגונים שונים מהמערב ולשכת הקשר "נתיב" ממדינת ישראל שלחו אליכם שליחים ו"תיירים" רבים. קיבלנו שמות וכתובות שלכם והיינו צריכים ללמוד אותם בעל פה ולרשום כל דבר בקוד. בנוסף, נדרשנו להכיר מילים בסיסיות ברוסית כדי להצליח להתמצא ברחובות. לומר את האמת, חששנו להסתובב ברחובות ובתחנות הרכבות כדי להגיע לבתיכם. הרגשנו שם כמו "מרגלים", אך כאשר נכנסנו לבתיכם הרגשנו כמו חברים. הבאנו לכם ספרי לימוד, חפצי יודאיקה ודברים למכירה בשוק השחור. נתנו הרצאות בסמינרים שלכם בנושאי יהדות, מדע והיסטוריה יהודית. לעיתים הדיבור שלכם בעברית היה ברמה גבוהה יותר מהרמה שלנו!

 

לא היינו רגילים לדבר בלחש ולכתוב על לוח מחיק מסרים ומידע חשוב. התפעלנו מההתמודדות שלכם תחת לחץ ורדיפות מצד הקג"ב והחקירות הקשות שעברתם. התרשמנו מאוד מהיכולת שלכם להכניס לדירה קטנה כמאה אנשים! כשחזרנו לבתינו ושמענו שהקג"ב אסר אתכם בבתי כלא, הרגשנו רע. כששמענו שחלק מכם התחלתם לשבות רעב, היינו המומים. איזה אומץ לעמוד על העקרונות שלכם מול השלטון האכזרי!

 

חלק מהשליחים הגיעו אליכם במיוחד בחגים, כדי ללמד אתכם על החגים ולחגוג יחד איתכם. שמחת תורה הפכה להיות החג שלכם. בשעה שאתם התאספתם מחוץ לבתי הכנסת בשירים ובריקודים, אנחנו התפללנו בתוך בתי הכנסת שלנו ורקדנו ושרנו עם ספרי התורה. בליל הסדר בחג הפסח, הרגשנו את נוכחותכם בשולחן הסדר באמצעות כיסא ריק וכוס חמישית, הרומזת לגאולה השלמה.

 

עקב משפט לנינגרד, הדלתות נפתחו לכמה שנים ואתם התחלתם לעלות ארצה. אנו שעלינו באותה תקופה, פגשנו אתכם במרכזי קליטה. שם הרגשנו את השוני של הרקע שלנו, אך הוא לא הפריע לנו להפוך להיות חברים טובים. באולפן, אתם תמיד התקדמתם מהר יותר ממנו בלימוד העברית! ביחד חגגנו את חגי ישראל ויצאנו לטייל כדי להכיר את הארץ. התחלנו להתאקלם והמשכנו להלחם למען החברים והמשפחות שלכם שעדיין היו כלואים בבריה"מ. 

 

במשך 25 שנה, יהודים ונוצרים מהמדינות הדמוקרטיות התאחדו יחד למטרה אחת- לפתוח את מסך הברזל. על אף ההבדלים בין דרכי המאבק והדעות השונות, הייתה תחושת שותפות בינינו לבין יהודי בריה"מ. למרות שגדלנו וחיינו ב"עולמות רחוקים", הפעילויות הציוניות שלנו גרמו לנו ולכם לשאוף לעלות לארץ. התרשמנו והתפעלנו מההתגברות שלכם על הקשיים שחוויתם, ואתם שימשתם בעבורנו השראה.

 

כיום, 50 שנה לאחר משפט לנינגרד, מעין נס חנוכה, כולנו מלאים בזכרונות על תקופה מיוחדת זו בהיסטוריה של עם ישראל. אשרינו שהשתתפנו בה, דבר ששינה את חיינו. רובנו, הפעילים משני הצדדים, עכשיו בגיל של המדינה (בערך) ומתגעגעים לאנשים שהלכו לעולמם. זכינו להיות יחד, איחדנו כוחות וחווינו חוויות מרגשות שהראו את מסירות הנפש העצומה מצידכם. ילדינו ונכדינו הצליחו להתגבר על אתגרי העלייה ועל המורכבות בחיים במדינת ישראל. הם ממשיכים להגשים את החלום הציוני שלנו. בארץ ישראל יש משמעות להמשך הדורות. 

 

"כל ישראל ערבים זה לזה"

בָּעֵת הַהִיא אָבִיא אֶתְכֶם, וּבָעֵת קַבְּצִי אֶתְכֶם. כִּי-אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה, בְּכֹל עַמֵּי הָאָרֶץ, בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם, אָמַר ה'  (צפניה ג, כ)

 

"נס גדול היה"- שם

עם ישראל חי!

בהודיה עצומה לקב"ה ובהערכה גדולה לכם,

לסה רסקין

פרסומים אחרונים:

פרויקטים אחרונים:

מגרשים את אונר"א מירושלים עכשיו!

תגידו, ידעתם שבזמן שפעילי אונר"א השתתפו בטבח ב7 לאוקטובר – משרדי הארגון ממשיכים לפעול מתוך ירושלים? לא מאמינים? בשבועות האחרונים בדקנו וגילינו שיש שני משרדים לאונר"א בירושלים, גם בכפר עקב וגם בגבעת התחמושת!

סרטונים:

חדשות ועדכונים

אירועים קרובים

נא בדוק את החיבור שלך לאינטרנט

דילוג לתוכן