סיפור אישי
לפני חמש שנים בדיוק, הייתי לקראת סיום תפקידי כשליח צעיר (מתנדב) של שותפות-2000 קו העימות בבריטניה. את סיום השליחות קינחתי בטרק נחמד בסקוטלנד. נשארו לי עוד מספר ימים בבריטניה אשר בתוכם נפל גם התשעה באב. לקראת אותו היום ממש חזרתי ללונדון מהמסע לחיפוש המפלצת מלוך-נס. חזרתי ללונדון כיוון שמאז היותי תיכוניסט אני נוהג לצום ביום האבל הלאומי, הלא הוא ט' באב. דירה כבר לא הייתה לי והתארחתי אצל אחד החברים בלונדון. היות והגעתי מהנסיעה באמת מאוחר לא היה טעם ללכת לבית-הכנסת ועל-מנת לציין את ט' באב ראינו את הסרט כנר על הגג. אחר-ככלות הכל מה מתאים יותר בערב ט' באב מאשר סרט זה? והרי ימים ימי טרום "התנתקות"/גירוש/פינוי/עקירה היו... יום למחרת השתתפתי בתפילת שחרית וקריאת איכה ואי אילו קינות בבית-כנסת מסורתי (קונסרבטיבי) באחד מפרוורי לונדון. החוויה הייתה בעלת עוצמה רבה. אולי בגלל התקופה ואולי בגלל הגולה... ואז באה התמיהה- איך זה שאיבדנו את טעם תשעה באב? שלא לומר על משמעותו...
חורבן ותלישות
בשנת תרצ"ד (1934) ערכה תנועת הנוער החלוצית ציונית-סוציאליסטית "המחנות העולים" טיול ומחנה ביער בן-שמן. האירוע "נפל" על ט' באב. בתגובה פרסם ברל כצנלסון ז"ל, מהוגיה וממובילי דרכה של תנועת העבודה ההיסטורית, מאמר נזיפה קשה. המאמר נקרא "חורבן ותלישות" ופורסם ב-26.7.1934 בעיתון "דבר" (ז"ל) שברל היה עורכו. ברל תקף את הבורות שאפשרה את קיום המחנה ברל כתב- " מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עימה שורשיות ויש עימה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנימין, אשר דרכן יונקת התנועה את לשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות – חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם". ברל המשיך וסיים בדברים אלה- "...על עצם העובדה, שבתוך תנועה כבירת- תכנים ועמוקת רגשות אפשר שהדרכת הנוער תהא נתונה בידי מי שאין להם חוש לאוצרות הרוח של האומה, לסמלים היסטוריים, לערכים תרבותיים – אין כפרה". בהמשך לדברים אלה פרסם ברל מאמר המשך בשם "מקורות לא אכזב". שם כתב, בין היתר, או ליתר דיוק זעק- " דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה , ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש. אם יש בחיי העם משהו קדום מאד ועמוק מאד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יהא בזה ממידת המהפכה להתנכר לו?". ברל יצר גם נגד אלה הסבורים כי בהגשמת הציונות הגאולה כבר באה ויש להפוך את היום ליום חג ושמחה- " כל כמה שירבו הישגינו בארץ, וכל כמה שנרבה ונגבר כאן, וגם לכשנזכה ונחיה כאן חיים שאין בהם בושה וכלימה – לא נאמר "נגאלנו" כל עוד לא תמה גלותנו. כל עוד ישראל פזורים בגלות ... ולו גם נהנים מ"שיווי זכויות" ומחסדי הטמיעה ... - לא אשכח, לא אוכל שכוח את יום החורבן, היום האיום מכל ימים, יום גורלנו". המסקנה מדברי ברל היא ברורה ופשוטה- אין שום צורך להיות "דתי" כדי להעריך את ערכו הלאומי של ט' באב כמו גם של כל חג ומועד יהודי אחר. לא חייבים לציין את ט' באב בדפוסים דתיים דווקא. אולם ניתוק מוחלט מיום זה, ניתוק מתרבות העם באופן כללי הרי הוא ראשית הדרך הבטוחה לאבדון- התלישות מובילה לחורבן.
ט' באב שמר על עם-ישראל
דבריו של ברל שהובאו לעיל מוכרים לפחות לחלק מהציבור. פחות מוכרים דברי בן-דודו של ברל, מנהיג "הקיבוץ המאוחד"- יצחק טבנקין ז"ל. בשיחה עם חברי תל-יוסף בשנת 1937 אמר טבנקין בין היתר: יום הזיכרון... קשה ומעיק, ניגוד להתבוללות ולאמנציפציה מתבוללת ומבוללת; זה היה יום אשר הזכיר כי הייתה גבורה בישראל, שהפחד אינו מידה יהודית דווקא, ושאין ממידת היהודים להיכנע לחזק. יום זה חינך לאי-השלמה עם הגלות... יום גבורה שנוצחה ולא-נוצחה. יש האומרים כי הנוצרים והאיסיים הם שהצילו את קיומנו בהשליטם את רוח היהדות על עולם ומלואו. ויש האומרים כי יוחנן בן-זכאי הוא שהציל כאשר שם את התורה בגווילים. ויש מי שאומר שאותנו הציל ואת קיומנו שמר ט' באב זה. גבורת אלה שלחמו ולא השלימו, שהאמינו עד הרגע האחרון בכוחם לנצח. בעבורנו... זהו מועד שיש לחיותו כחוויית אמת המחנכת אותנו לגבורה, לקנאות, לזיכרון של ערכים. הודות ליום זה נשמרו לנו שמו של יוחנן בן-זכאי, התורה והשפה והתרבות וגם הרוח האנושית שדבקה בדרכי חיינו (מבפנים, יולי 1937, עמ' 121-119). טבנקין הבין היטב את ערכו החינוכי וקבע שכדי שהמסרים החינוכיים יגיעו אל ייעדם יש הכרח בכך שלא תהיה הסתפקות בתכנים העיוניים אלא יתקיים מימד של חוויה. לא רק ללמוד על אלא גם ובעיקר לחוות את!...
אז מה עושים?
נראה כי בשנים האחרונות קיימות יוזמות שונות ברוח הדברים לעיל. קיימות התכנסויות החורגות ממסגרת בית-הכנסת האורתודוקסי כגון ההתארגנות "הלילה לא לומדים תורה". היוזמה כמובן ברוכה אלא שיש שתי בעיות עיקריות: מעט מדי ולא-עוסק בגילאים היותר צעירים. אז מה עושים?
א. זה מעט מדי ונוגע בבני-נוער (במקרה הטוב) ובעיקר במבוגרים. והדור הבא, הילדים, מה יהיה עליהם? והרי אין בית-ספר בזמן ט' באב... כאן על תנועות הנוער לקחת אחריות ולוודא כי מחנותיהם כוללים את ציון ט' באב באווירה ובעיקר תוך כדי חוויה הולמת. במקומות בהם אין תנועות נוער, ושרבים מדי כאלה בארץ, ייקחו על עצמם המתנ"סים את המשימה. גם על "אם-תרצו" כתנועה סטודנטיאלית לקחת אחריות ולהשתתף במאמצים אלה. אין זה מספיק להתמקד בעניינים הסברתיים, פוליטיים וכיו"ב. יש לתת את הדעת גם על הסוגיה התרבותית, כמו גם על עניינים השייכים לתחום הציונות המעשית- אבל זה כבר עניין למאמר נפרד.
ב. האירועים האלה מתמקדים במספר מקומות מצומצם ברחבי הארץ. יש להרחיב את הפעילות במהלך מדורג תוך שאיפה להגיע לכל יישוב ולכל עיר בארץ, בדומה למשל לפרויקטים העוסקים בציון משמעותי של יום-כיפור. אבל בעוד שיום כיפור הוא עניין יהודי גרידא, מבלי לזלזל חלילה, הרי שט' באב הוא בעל השלכות ציוניות וישראליות מובהקות.
יש אמנם בימינו כאלה הסבורים כי ענייני מקורות-ישראל ותרבות העם אינם עניין ל"חילוניים" כלל שהרי ה"חילוניות" אינה "לא-דתיות" ותכניה שונים מהתכנים הדתיים... הדברים המוזרים הללו צוטטו ב"הארץ" מפיו של פרופ' אבי שגיא, אדם דתי. אני חולק על דבריו של שגיא. התחנכתי במוסדות חינוך של התיישבות העובדת ושם למדתי כי יהודי לא-דתי ראוי הוא זה "הרואה במסורת ישראל מקור השראה ולא מקור סמכות", כלשון העקרונות של "הנוער העובד והלומד" ו"בני-המושבים" (ראו- http://www.tmoshavim.org.il/content/?did=38). כמדומני בהחלט ניתנה הדעת כיצד לא-יראה האדם במסורת מקור-סמכות. אבל לחלוטין לא ברור, וגם לא ניתנה הדעת בצורה רצינית כיצד יראה אדם במסורת-ישראל מקור השראה. כמדומני הצעתי דלעיל נותנת מענה לשאלה זו לפחות בהיבט אחד הקשור לזיכרון המשותף של העם היהודי, זיכרון שבלעדיו אין לנו קיום וכבר היטב להתבטא בעניין זה יגאל אלון ז"ל- "עם שאינו מכבד את עברו ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל".
לסיום- תיקון המצב- חתירה לחברת מופת
התכנסויות מהסוג הזה בהן קוראים טקסטים, חווים ומתדיינים יחד על סוגיות הבוערות והרלוונטיות בעם היהודי ובחברה הישראלית יתרמו לא רק להכרה תרבותית והיסטורית אלא גם לקידום השיח בתוך חלקי ומגזרי העם השונים והרי זו בדיוק הדרך לתיקון המצב ויצירת חברת מופת שתהיה ראויה לכותרת "מדינה יהודית בארץ-ישראל".
היות וחייבים סיום אופטימי אסיים בציטוט מתוך הפטרת שבת-חזון. השבת נקראת "שבת חזון" על שם המילה הראשונה בהפטרה (ישעיה א') אותה קוראים בשבת שלפני ט' באב, כאשר הפסוקים הבאים מתארים חזון של חברה מתוקנת המושתתת על הצדק- וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ, וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ; וְאָסִירָה, כָּל-בְּדִילָיִךְ. וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה; אַחֲרֵי-כֵן, יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק--קִרְיָה, נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן, בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה; וְשָׁבֶיהָ, בִּצְדָקָה. (ישעיה א' 27-25).
רוק פוליטי במסדרונות האקדמיה. מאת: אורי רוזנבלט
צור קשר 
שליחה לחבר 
דיון בפורום 
הדפסת כתבה זו
הוספת תגובה
רשימת תגובות