סוגיית אחדותה או חלוקתה של ירושלים עומדת בשנים האחרונות במרכז השיח הציבורי-פוליטי בישראל. ירושלים היא הסמל המובהק ביותר של רעיון שיבת ציון והיא האתוס החזק והמובהק ביותר שמבטא את השאיפות בנות אלפי השנים של העם היהודי לשוב למולדתו ולכונן בה חיים עצמאיים וריבוניים. קרוב לאלפיים שנים נשבעו היהודים בכל כנפות תבל "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" והתפללו "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". משפט זה מסמל אולי יותר מכל את תקוותיו של העם היהודי לחדש ימיו כקדם ולכונן מחדש את ריבונות ישראל בבירתו ההיסטורית.
כשחלמו מיליוני היהודים על ירושלים וכשהתפללו אליה מדי יום לא כוונו תפילותיהם למרכז ירושלים של ימינו. לא לבניין הכנסת, לא לקניון מלחה ולא לבתי הקפה בעמק רפאים. ירושלים עבורם היתה הר הבית והכותל המערבי. מושא תפילותיהם היה העיר העתיקה, הר הזיתים ועיר דוד – ירושלים היהודית-היסטורית.
והנה, בשנה האחרונה לכהונתה ניהלה ממשלת אולמרט משא ומתן בשני מסלולים – ('אולמרט-אבו-מאזן' ו'לבני-אבו-עלא') מול נציגי הרשות הפלסטינית על חלוקת ירושלים, כולל הסכמה לויתורים על ירושלים היהודית-היסטורית. בשנת 2000 כבר הסכים ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק באופן פומבי לויתור ישראלי על הר הבית ועל מרבית ירושלים היהודית-היסטורית.
אם אשכחך ירושלים
חשיבות ירושלים לעם היהודי ומחויבותו החד משמעית שלא לשכוח אותה ידועות ובלתי ניתנות לערעור. ירושלים היא המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, היא המקום אליו התפללנו וערגנו אלפי שנים, היא המקום בו התעצבה דמותנו וזהותנו כעם יותר מכל, ובכל מקום בירושלים בו תחפור תגלה שרידים של עבר יהודי. ירושלים היא לא רק העבר הרחוק של העם היהודי, היא גם ההווה והעתיד שלו. לאורך ההיסטוריה כולה שמר העם היהודי על נוכחות בלתי פוסקת ועל קיום חיים יהודים בעיר קודשו. ירושלים היא המקום בשמו שבנו לציון לאחר קרוב לאלפיים שנים והיא העומדת בבסיס תביעתנו לזכות על ארץ ישראל.
לסיכום: בירושלים חיינו, בירושלים עוצבנו כאומה, לירושלים התפללנו, בירושלים נשארנו כנגד כל הרדיפות והקשיים, לירושלים שבנו ובירושלים נכונן מחדש את חיינו הלאומיים, נעצב את ערכי מדינתנו ונהפוך לחברת מופת. זו ירושלים ואין בילתה.
תחזרו לפולין קולוניאלסטים
מבחינת הפלסטינים והערבים שיקולים מאין אלו יכולים להיזרק לפח הזבל של ההיסטוריה. עקרונות תפיסתם הלאומית, התעמולה אותה הם מפיצים, החינוך אותו הם מעניקים לילדיהם והשקר עליו הם חוזרים בכל הזדמנות אפשרית הוא כי התנועה הציונית היא תנועה קולוניאליסטית. על פי טענה שקרית זו היהודים פלשו לארץ שאינה שלהם, גירשו ונישלו את ילידי הארץ והקימו בה קולוניה של המערב בלב המזרח התיכון הערבי-מוסלמי. הם מכחישים את קיומו של עבר יהודי בארץ ישראל והם שוללים ולא מוכנים להכיר אפילו בקיומו של בית המקדש היהודי לפני אלפיים שנים.
למרות, או ליתר דיוק בגלל, החשיבות הייחודית וחסרת התקדים של ירושלים לעם היהודי, מתעקשים מנהיגי הפלסטינים שלא לוותר במשא ומתן דווקא בנקודה זו. שוב ושוב הם מסרבים ולו לפשרה סמלית בנושא, ומתעקשים על נסיגה ישראלית מוחלטת לקווים שלפני מלחמת ששת הימים כך שהעם היהודי יאבד שוב את ירושלים היהודית-היסטורית. הפעם בהסכמתו שלו. נכון, מדינת ישראל התקיימה 19 שנים כשירושלים שסועה, אולם היא לא ויתרה על זכותו של העם היהודי על ירושלים, אלא נכשלה ולא הצליחה לממשה. ויתור רוחני-מוסרי על הזכות הרסני לאתוס הציוני ולקיום היהודי עשרות מונים מכישלון פיזי או צבאי.
דרישתם של הפלסטינים לנסיגה ישראלית מוחלטת אינה מקרית. היא נובעת מכך שמנהיגי העולם הערבי ומנהיגי הלאומיות הפלסטינית מבינים את מה שרבים בישראל שכחו. בהיותה חלק מהעולם המערבי מושפעת החברה הישראלית מהלכי רוח ומזרמי העומק התרבותיים והאינטלקטואליים של המערב. בעידן בו נמצאת הלאומיות בנסיגה במערב כולו, ובייחוד בקרב שכבות האליטה בארצות המערב, נמצא גם השיח הלאומי בישראל בנסיגה. בשיח התרבותי והאינטלקטואלי של מדינות אירופה שאינן נתונות כעת בפני איומים קיומיים נדחקו עד לאחרונה (שינוי משמעותי בעניין מתחיל להסתמן בשל בעיות ההגירה באירופה) נושאים כמו אתוסים לאומיים ומיתוסים היסטוריים לשולי התודעה.
מנהיגים ישראלים החיים בסביבה תרבותית מערבית, מעצבים את תפיסת עולמם באווירה שבה אתוסים היסטוריים לא נחשבים עוד לבעלי חשיבות דומה לזו שמיוחסת ללחצים בינלאומיים, לחתימה על הסכמי שלום, לקשיי התקציב או לאילוצים אחרים. בשיח הזה ירושלים היא בסך הכל קצת חול ואבנים ישנות. לא משהו ששווה להרוג ולהיהרג למענו.
אך בעבור העם היהודי ובעבור הציונות ירושלים חשובה יותר מכל לחץ בינלאומי, קושי תקציבי, נטל דמוגראפי ואפילו יותר מהסכמי שלום. בלא ירושלים נשמט הבסיס המוסרי של הציונות והתנועה הלאומית היהודית הופכת באמת לתנועה קולוניאליסטית.
תנועות במסלול התנגשות
ההתנגשות בין שתי התנועות הלאומיות, היהודית והפלסטינית, בסוגיית ירושלים אינה מקרית. דווקא במקום היקר ביותר ללבו של העם היהודי ובמקום שבו זכותו ההיסטורית חזקה, נחרצת ומוסרית יותר מכל, דווקא שם טוענים הפלסטינים כי זכותם לבעלות ולריבונות גוברת על זכותו של העם היהודי. לא במקרה לא מוכנים מנהיגי הפלסטינים לוותר על הזזת קו הגבול בכמה מאות מטרים בודדים, גם לא בתמורה לפיצויים ותגמולים נדיבים ומרחיקי לכת. התנועה הלאומית הפלסטינית אינה מעוניינת באמת באבני הכותל המערבי או ברחבת הר הבית והבתים הרעועים של העיר העתיקה. התנועה הלאומית הפלסטינית מעוניינת בהכרזה ישראלית, חתומה בידי המנהיגות הנבחרת של העם היהודי, כי אפילו במקום בו תביעתו לזכות על הארץ היא המוסרית והצודקת ביותר, אפילו בו גוברת זכותם של הפלסטינים – "הילידים", על זכותם של היהודים – "הקולוניאליסטים" על הארץ.
מנהיגי הלאומיות הפלסטינית מבינים את מה שרבים ממנהיגנו החיים בתרבות פוסט-לאומית שכחו. הם מבינים כי חיים לאומיים וקיומה הפיזי של אומה מתבססים קודם כל על אתוסים ומיתוסים מכוננים. עמים, לאומים ותרבויות מתקיימים קודם כל על בסיס ערכים וסמלים משותפים שלאורם הם מגבשים את תקוותיהם וחזונם. ויתור של מדינת ישראל על ירושלים היהודית-היסטורית הוא למעשה קריעת הסמל הלאומי המרכזי והיסודי של הלאומיות היהודית. ויתור שכזה יהיה הכרזה של העם היהודי בפני העולם כולו, וחמור מכל, בפני עצמנו, כי במקום שבו זכותנו מבוססת יותר מכל, גוברת זכותם ומחויבותם של הפלסטינים על זכותנו ומחויבותנו. ואם בירושלים יכריז העם היהודי שזכותו פחותה מזכותם של הפלסטינים, כיצד יוכל לטעון לזכות על יתר חלקי הארץ? כיצד נוכל לטעון שיש לנו זכות מוסרית על רמת אביב או פתח תקווה?
את הסכמתם לחלוקת ירושלים מנמקים תומכיה בכך שעל מנת לקיים מדינה יהודית בעלת רוב יציב יש לוותר על מקומות בעלי ריכוזי אוכלוסייה ערבית. טענה נוספת היא שהשלום הוא אינטרס עליון של מדינת ישראל. לכן עלינו לוותר לפלסטינים גם בסוגיית ירושלים שאם לא כן לא יושג השלום המיוחל. אלא שלא ניתן לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה. אם על לב מולדתנו נהיה מוכנים לוותר, לבסוף נוותר גם על גוש דן. חמור מכך, ויתור על ירושלים הוא ויתר על עצמנו, ויתור המייתר את עצם קיומו של מפעל שיבת ציון. ויתר על ירושלים פירושו הפכת המפעל הציוני למפעל קולוניאליסטי. ויתור על ירושלים בד בבד עם התעקשות על גוש דן אינו מבוסס על מוסר וצדק כי אם על מקריות. קיום שכזה יהפוך אותנו באמת למה שהפלסטינים טוענים שהננו – קולוניאליסטים. ועם קולוניאליסטים אין שום סיבה לעשות שלום.
שני סוגים של פוסט-ציונות
האיום הנראה לעין והברור ביותר על הציונות הוא האיום הפוסט-ציוני שמתבסס בעיקר על תפיסות עולם פוסט-לאומיות בשילוב עם תפיסות פוסט-מודרניות. זהו גם האיום שקל יחסית להתמודד עימו.
פוסט-ציונות גלויה – פוסט-ציונות גלויה מתבססת על שתי טענות מרכזיות: הראשונה היא שהצלחת הציונות נעשתה על גבה של האומה הפלסטינית ולא ניתן להצדיק את זכויות הלאום של היהודים כאשר אלו פוגעות בזכויות הערבים. לפיכך הקמתה של מדינת היהודים לידתה בחטא שצריך לתקנו.
הטענה השנייה היא שהמסגרת המדינית של מדינות הלאום סיימה את דרכה וכי העולם נמצא בדרכו לפיתוח מסגרות חדשות. ישראל כמדינת לאום מובהקת היא לפיכך גוף אנכרוניסטי. וריאציה אחרת של טענה זו היא כי האפשרות היחידה של העם היהודי לשרוד במרחב הערבי-מוסלמי היא להגיע לדו קיום עם הערבים ולקיים מסגרות מדיניות משותפות המבוססות על הסכמה וקבלת האחר.
בשני המקרים ניתן לאתר מקורות פוסט-מודרניים השוללים תפיסת צדק ואמת מוחלטים ובוחרים לתת משקל שווה לנרטיבים שונים וכמו כן תפיסה הגורסת שעל העם היהודי לנסות על עצמו מהלכים שטרם בוצעו במקומות אחרים.
פוסט-הציונות הגלויה היא כאמור האיום הקל יחסית להתמודדות. רובו המכריע של הציבור היהודי תומך ברעיון מדינת הלאום היהודית ומסתייג מאנשי השמאל הקיצוני המבטאים בגלוי את סלידתם מהציונות. באופן כללי מדובר בכמה אלפי ישראלים המגיעים ברובם המוחלט משכבה מנותקת המייצגת בעיקר את עצמה. עם זאת, משקלה של קבוצה זו חורג בהרבה מגודלה עקב התברגותה במוקדי כוח והשפעה בישראל: הפוסט-ציונים מחזיקים בעמדות מפתח באקדמיה, בספרות, באמנות ובתרבות הישראלית והם מצליחים לגרום לתפיסות שמקורן בפוסט-ציונות ואף באנטי-ציונות לחלחל לשכבות נוספות באוכלוסיה ולמוקדי כוח בישראל.
כעת אנו מגיעים לסכנה האמיתית הנשקפת להמשך דרכה של הציונות: חלחול עקרונות ועמדות פוסט-ציוניות אל תוך חלקים ניכרים מהציבור היהודי ולתוך מוקדי קבלת ההחלטות של המדינה היהודית.
ישנן שתי דרכים בהן חודרת הפוסט ציונות לשיח הציבורי בישראל. הדרך הראשונה היא שיטה מתוחכמת בה פוסט ציונים מתחזים לציונים ומקדמים במודע תפיסה פוסט-ציונית. דוגמא מצוינת לכך היא 'הקרן החדשה לישראל' המתהדרת בשם אולטרה ציוני אך בפועל מקדמת תנועות כגון 'עדאללה' ו'מוסאווה' השואפות להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה. הדרך השניה להחדרת פוסט-ציונות מסוכנת אף יותר, זוהי פוסט הציונות המודחקת.
'פוסט-ציונות מודחקת'- תופעה זו מאפיינת אנשים או קבוצות שלא מכירים בכך שהם מקדמים תפיסות פוסט-ציוניות. במידה רבה מדובר באנשים שהלכו שולל אחר תפיסות שקידמו פוסט-ציונים סמויים. אנשים המחזיקים בעמדות הנובעות מתוך 'פוסט-ציונות מודחקת' רואים עצמם כציונים ומשוכנעים כי הם מקדמים את האינטרס הציוני אך ירידה למשמעות מעשיהם מבהירה כי הם מקדמים תפיסות וגישות הסותרות את עקרונות הציונות. גישות אלו עלולות, במידה וימומשו, לערער את האתוס הציוני, להכניס בו סתירות פנימיות שעלולות לשמוט את תוקפו המוסרי ולשמוט את הבסיס עליו עומדת ונשענת הלאומיות היהודית. זוהי למעשה התפיסה המאפשרת לאנשים רבים המזהים עצמם כציונים לפעול בסתירה לעקרונות המכוננים של הציונות ונגד האינטרסים החשובים ביותר ללאומיות היהודית.
כשפוסט-הציונות המודחקת פוגשת את ירושלים
הסכמתם של שני ראשי ממשלה בישראל לויתור על הנכס הלאומי--היסטורי-דתי החשוב ביותר לעם היהודי לא נעשתה מתוך שנאה לעקרונות הציונות והיהדות. להיפך, מנהיגים אלו סברו כי מדיניותם היא היא מימוש הציונות. מדיניותם זו נבעה מכך שלא הפנימו לעומק את מהות ועקרונות הציונות, והם אינם מבינים כי להחלטות בעולם המעשי והחומרי ישנן משמעויות רוחניות, מוסריות וערכיות שעלולות לשמוט את הבסיס עליו נשענים האתוס הציוני ומדינת ישראל.
הסכמתם של רבים המגדירים עצמם כציונים לוותר על הנכס החשוב ביותר של העם היהודי ולשמוט את בסיסה המוסרי של הציונות נובעת מהשפעתה ההרסנית של 'פוסט הציונות המודחקת' על החברה הישראלית בעשור האחרון. כך מובילה 'פוסט הציונות המודחקת' לריקבון רוחני הרסני.
למרות שהחזיקו בהגה השלטון והתכוונו לוותר על ירושלים ההיסטורית לא יצאו ויתורי אהוד אולמרט ואהוד ברק אל הפועל. הקשר האיתן שבין העם היהודי לבירתו ההיסטורית גרם לכך שגם בשעה שמנהיגי ישראל הנבחרים ויתרו הצהרתית על ירושלים ההיסטורית, המשיך הציבור הרחב להתנגד לויתור זה והפך אותו לבלתי אפשרי.
הציבור הרחב מבין, בניגוד לחלק ממנהיגיו, ויתרה מכך, מרגיש בכל נימיו,כי לא ניתן לקיים מדינת לאום השוללת כל קשר לעברו של הלאום. לא ניתן לייצר ציונות אד-הוק שרואה ביהודי היושב ברמת אביב אדם מוסרי ובזה היושב בעיר דוד וברובע היהודי כובש זר. הציבור חש כי הציונות מתבססת על קשר בלתי נתיק בין העם היהודי לארץ ישראל, קשר שאפילו אלפי שנות גלות לא יכלו לפרום. קשר שהוא כה עמוק עד שהוא מקנה לעם היהודי עדיפות מוסרית עליונה בזכות על הארץ. הציבור היהודי שומר אמונים לירושלים למרות הקשיים, הפיתויים והלחצים החיצוניים והפנימיים כי ירושלים היא מהות זהותו הרוחנית, הערכית והלאומית כיהודי.
זהירות תהום!
בעשור האחרון התקרבה מדינת ישראל פעמיים לנקודה שעלולה להמיט חורבן על המשך המפעל הציוני. בקמפ-דייויד בשנת 2000 ובמגעים שניהלו אהוד אולמרט וציפי לבני עם אבו-מאזן ואבו-עלא שנת 2008, הגיע העם היהודי קרוב מדי לקו שבר שעלול היה לפרום את החוט העדין האורג את יסודות הציונות. אסור לנו להגיע שוב לתהום זו.
פעם נוספת בתולדותינו הפכה ירושלים לנקודת המבחן של אמונתנו בצדקת הדרך, לאבן הבוחן של נחישותנו ושל אופיינו כאומה. 3,500 שנים עמדנו במבחן בגבורה. מבחנו של דורנו יהיה בירושלים והוא יהיה מבחן כפול:
מחד גיסא, להבטיח כי אנו נאמנים לשבועת ''אם אשכחך''. עלינו להבהיר לעצמנו ולעולם כולו כי ירושלים אינה עומדת למשא ומתן.
ומאידך גיסא, עלינו לוודא כי שבועת ''אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'' תונחל גם לדורות הבאים. עלינו להתוות לעם היהודי כולו חזון חדש-ישן, המתבסס על רוחה וערכיה של ירושלים. לכשיופנם חזון זה, לא יפקפק עוד איש בצדקת התביעה היהודית לריבונות על ירושלים.
מתוך מגזין 'אם תרצו', מרץ 2009
רוק פוליטי במסדרונות האקדמיה. מאת: אורי רוזנבלט
צור קשר 
שליחה לחבר 
דיון בפורום 
הדפסת כתבה זו
הוספת תגובה
רשימת תגובות