כעת אנו מגיעים לסכנה האמיתית הנשקפת להמשך דרכה של הציונות: חלחול עקרונות ועמדות פוסט ציוניות אל תוך חלקים ניכרים מהציבור היהודי ולתוך מוקדי קבלת ההחלטות, קביעת היעדים והגדרת המטרות של המדינה היהודית. ברצוני להגדיר שלוש דרגות שונות של חדירה שכזו:
פוסט ציונות סמויה, פוסט ציונות מודחקת ופוסט ציונות משתמעת. שלושת סוגי פוסט ציונות אלו הם המסוכנים להמשך דרכה של הציונות עקב העובדה שקו הגבול בינן לבין הציונות אינו ברור דיו ועקב חדירת רעיונות וערכים שמקורם בפוסט ציונות לתוך השדרה המרכזית של החברה הישראלית.

'פוסט ציונות סמויה' - תופעה זו היא של גורמים המתחזים לציונים אך מקדמים במודע תפיסה פוסט ציונית. גורמים אלו מודעים לתודעה הלאומית החזקה של אזרחי ישראל והם מטשטשים את דבריהם כך שיוכלו להתקבל בקרב שומעים המזהים עצמם כציונים. כך לדוגמא נוכל לשמוע טיעונים הגורסים שקידום האינטרס הציוני הוא בקידום האינטרס הפלשתיני למרות שברור כי מדובר באינטרסים סותרים.
דוגמא מצוינת לכך היא 'הקרן החדשה לישראל' המתהדרת בשם אולטרה ציוני אך בפועל היא מקדמת תנועות כגון עדאללה ומוסאווה השואפות להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה.

'פוסט ציונות מודחקת' - תופעה זו מאפיינת אנשים או קבוצות שלא מכירים בכך שהם מקדמים תפיסות פוסט ציוניות. במידה רבה מדובר באנשים שהלכו שולל אחר תפיסות שקידמו פוסט ציונים סמויים. כאן קשה עוד יותר להוכיח כי מדובר בפוסט ציונות משום שאנשים המחזיקים בעמדות ציוניות לכאורה ומזהים עצמם בכל תוקף כציונים מטיפים למעשה לביצוע פעולות הסותרות את הציונות. דוגמא טובה לכך מהווה שר החוץ לשעבר שלמה בן עמי הרואה עצמו כציוני אך מטיף בארץ ובחו"ל לפתרון בינלאומי כפוי על ישראל מצד הקהילה הבינלאומית תוך רמיסת הריבונות הישראלית וסמכות העם היהודי להחליט על עתידו. באותו אופן ניתן לראות גם את הקולות המאמצים בשמחה את דו"ח בייקר ההרסני לישראל או גורמים הפועלים להפעלת לחצים חיצוניים על ישראל בכדי שתפנה התנחלויות. אנשים המושפעים מ'פוסט ציונות מודחקת' אינם מודים אפילו בפני עצמם כי הם פוסט ציוניים והם מוצאים דרכים ליישב את הסתירות שבין תפיסותיהם האוניברסאליות לבין הציונות בניסוח מחודש של הציונות.

'פוסט ציונות משתמעת' - תופעה המאפיינת אנשים הרואים עצמם כציונים ומשוכנעים כי הם מקדמים את האינטרס הציוני אך ירידה למשמעות מעשיהם והשלכותיהם מבהירה כי הם מקדמים תפיסות האוכלות את הציונות מבפנים. זו למעשה התפיסה המאפשרת לאנשים רבים המזהים עצמם כציונים לפעול בסתירה נגד העקרונות המכוננים של הציונות ונגד האינטרסים החשובים ביותר ללאומיות היהודית. כך לדוגמא, הסכים ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, (שאין עוררין כי הוא רואה עצמו כאדם המסור לרעיון המדינה היהודית), למסור לידי הפלשתינים את הר הבית והעיר העתיקה ולגדוע בכך את הבסיס עליו עומדת הציונות-רעיון שיבת העם היהודי למולדתו ההיסטורית וכינונה של מדינה ריבונית בציון-היא ירושלים.

קו הגבול בין שני סוגי פוסט הציונות האחרונים, 'המודחקת' ו'המשתמעת' אינו חד משמעי ולעיתים שתי תופעות אלו חופפות אחת את השנייה אולם תופעות אלו הן האיום הגדול ביותר על הציונות והן גם מקור הבלבול הגורם לרבים לחשוב שהציונות מתה. פוסט הציונות המודחקת מתייחסת לחלחול רעיונות פוסט ציוניים לתפיסת עולמו של האדם, בעוד פוסט ציונות משתמעת נוגעת להשפעות פוסט ציוניות על המדיניות ודרכי הפעולה בהן תומך האדם.
עבור אלו המזהים בפשטות את האינטרס הציוני, נראה כאילו חלקים רבים בציבור הישראלי אינם ציונים. בפועל, חלקים רבים בציבור הישראלי הינם ציונים נלהבים שפועלים בסתירה לציונות.
במאמר שפרסם בשנת 1999 בכתב העת 'תכלת' הבהיר ד"ר יורם חזוני כי הציונות סובלת למעשה מ'דקדנטיות'. ה'דקדנטיות' מתרחשת כאשר מושג או רעיון מסוים הופך למופשט עד כדי כך שטענות סותרות יכולות להימצא בתוך אותו הרעיון. חזוני הסביר כי דקדנטיות מחשבתית מובילה לכך ש: "מושג מרכזי נתפש בצורה עמומה כל כך, ורופפת כל כך, עד שגם הדוגלים בו אינם יכולים לתפוש אותו עוד בתוך המולת העובדות והמושגים המתחרים אשר מתפרצים אל תודעתם מתוך מרקם המציאות... הדקדנט, גם כשהוא תומך מושבע באותו הרעיון עצמו, רואה את המושג באופן כה מעורפל, שלעולם לא ברור לו מה כרוך בו, בין אם במחשבה ובין אם בפעולה; לכן הוא מבלבל אותו ומכסה עליו ברעיונות אחרים ללא הרף, ולעולם אינו ער דיו להבחין כאשר הוא שוחק בטעות היבט שולי כזה או אחר שלו, ואף לא כשמצליח בלי משים בהריסת מהותו. מובן מאליו שאין הדקדנט מסוגל לפעול באורח ממושך ועקבי למען רעיונו; הרי המושג שבתודעתו שרוי במצב כזה של התמוססות, עד שכאשר הוא מנסה לפעול על פיו, מסתבר שמחצית מהזמן הוא יורה על כוחותיו שלו".
אם ניקח את אבחנתו של חזוני ונתאימה לאבחנות שביצענו ביחס לסוגי פוסט הציונות נבין את הסכנה החמורה האורבת לציונות. הדקדנטיות היא שמאפשרת למעשה את התפשטותן של תופעות הפוסט ציונות 'המשתמעת' ו'המודחקת' ומובילה חלקים רחבים בציבור הישראלי ובעיקר באליטות ובמוקדי קבלת ההחלטות בישראל לתמוך בעמדות שמשמעותן הרס הציונות מבפנים. בפני האזרח הישראלי עומדות כעת למעשה שלוש אפשרויות בבואו לבחור תפיסת עולם ודרכי פעולה מתאימות:
א. שלילת הציונות וגזירת דרך פעולה מתאימה.
ב. תמיכה בציונות אך גזירת דרכי פעולה סותרות לציונות.
ג. תמיכה בציונות תוך קידום האינטרס הציוני.
כאשר הדקדנטיות מתחזקת מתרבים האנשים שתומכים בציונות אך גוזרים דרכי פעולה הסותרות את הציונות. דוגמאות מובהקות לכך הם מפלגת 'קדימה' כגורם מרכזי בציבוריות הישראלית וגדי טאוב כנציג התרבות התל אביבית הצעירה. טאוב ומפלגת 'קדימה' מזהים עצמם כציונים אך ישנם מאפיינים מסוימים בפעולתם הסותרים את מהות האינטרס והאתוס הציוני. מפלגת 'קדימה' השתמשה בבחירות האחרונות בג'ינגל המזכיר את ההמנון הלאומי אך מועמדה לראשות הממשלה אהוד אולמרט הצהיר כי "עייפנו מלהילחם ועייפנו מלנצח", ולפיכך בחר באופציה של נסיגה חד צדדית תוך הפקרת אינטרסים לאומיים, ביטחוניים, היסטוריים ואסטרטגיים של ישראל. אנשי 'קדימה' מזהים עצמם כציונים אך הם פועלים מתוך סתירה לאתוס הציוני התובע לקחת אחריות על גורלנו. אין משמעות הדבר כי כל מי שדוגל בנסיגה כלשהי אינו ציוני, אלא כי נסיגה שכזו צריכה לקבל הצדקה הנובעת מאינטרסים ציוניים ולא כתוצאה מכניעה ללחצים בינלאומיים או מעייפות החומר של עם שנאבק על קיומו ובטחונו.
המקרה של גדי טאוב מובהק עוד יותר. טאוב מקדיש חלק ניכר ממאמצי הכתיבה והשכנוע השונים שלו לחיזוק הבנת רעיון הלאומיות בציבור הישראלי. הוא מסביר בצורה חדה את חשיבות מדינות הלאום לעולם אותו אנו מכירים ותוקף בחריפות את שוללי הלאומיות משמאל. יחד עם זאת ובאותה נשימה טאוב מחזיק בתפיסה לא מפותחת וחלקית של הלאומיות היהודית הפרטיקולארית. כוונתי לומר שטאוב אמנם מבין את ההכרח שבמדינת לאום יהודית ומקדיש מאמץ רב בהבהרת הכרח זה מחד, אך מנגד הוא אינו מבין את מהותה ואת האינטרסים המכוננים של המדינה היהודית. כך למשל הוא תומך בהפעלת לחצים חיצוניים על ישראל שמשמעותם למעשה פגיעה בריבונות המדינה היהודית. טאוב גם מסביר כי השמאל הישראלי תומך בנסיגה לקווי 67 משום שהדבר עומד בסתירה לעקרונותיו המוסריים. בכך הוא למעשה אומר כי בכל מקום שבו עומדת הציונות בסתירה עם ערכיו האוניברסאליים, הציונות היא זו שעליה להתכופף.
הפתרון לאיומים העומדים אם כן בפני הציונות הוא פשוט: ניסוח ברור וחד של עקרונות הציונות, מטרותיה, דרכי פעולתה והאינטרסים שלה. מרגע שיובררו כל אלו ותפיסת העולם הציונית תיהפך לבהירה, תיחלש הדקדנטיות המאפשרת את פריחת פוסט הציונות 'המודחקת' ו'המשתמעת'.
מרגע שהציונות, עקרונותיה ויעדיה יובהרו, יוכל הציבור לזהות ולבחור בין שתי האפשרויות שיועמדו בפניו: פוסט ציונות כחלק מפוסט לאומיות כחלק מפוסט מודרניזם לעומת ציונות כחלק מתפיסת עולם לאומית כחלק ממודרניזם.
הציונות היום, וזהו הבירור שעל תומכי רעיון המדינה היהודית לעשות, משמעותה קודם כל האמונה בצדקת דרכו של העם היהודי, בחשיבות רעיון ריבונות העם היהודי על מדינה משלו ובזכותו של העם היהודי למדינה יהודית במולדתו ההיסטורית. השלב הבא של הבנה זו הוא הכרה בזכותה של מדינה זו לפעול על מנת להגן על עצמה, לקדם את עצמה ולשמור על האינטרסים של המדינה, של הלאום עבורו הוקמה ושל האתוס והמורשת שהובילו להקמתה. הכרה זו צריכה להיות מתורגמת להבנה כי למדינה היהודית הריבונית ישנם אינטרסים מסוגים שונים שעליה להבטיח את קיומם והמשכיותם לדורות הבאים, פגיעה באינטרסים הללו משמעותה פגיעה בציונות.